להקשיב לגוף

להקשיב לגוף, מה זה בעצם אומר?

הרבה אנשים מצטטים את צמד המילים הללו, האם זה אומר שאנחנו באמת מבינים מה זה להקשיב לגוף?

הגוף יודע הכול.

הוא יודע מתי הוא רעב, מתי הוא צמא. אם לא "נאכיל ונאביס" אותו בלי שביקש ונבלבל אותו הוא ידע לרמוז לנו בעדינות ( לפחות בהתחלה) מתי הוא רעב.


אם לא "נייבש" אותו, או לחילופין נמלא אותו במים בלי להקשיב לתחושת צמא, הגוף יאותת לנו, שוב בעדינות בהתחלה, שהוא צמא, וכמה מים נכון לו לשתות.

כשלגוף כואב, הוא צועק, או מסמן שעכשיו כואב ולכן פעולת השתקת הכאב אינה נכונה להיעשות. אלא להבין מה כואב ולמה כואב ולטפל במקור הכאב.

אנחנו חושבים שאנחנו יותר חכמים מהגוף. לוקחים כדור נגד כאבים וממשיכים כאילו לא קרה כלום. זה לא נעלם. הסימן הזה שהגוף ניסה לאותת לנו יחזור ובעוצמה יותר גדולה. עד שנבין.אם שוב ושוב נשתיק את הסימנים, ואת האותות ואת הקריאות, הגוף יצרח כ"כ חזק שנהיה מוכרחים להקשיב.

והפעם, לא תהיה ברירה, והגוף כבר קורס, ולא בטוח שהתהליך כבר הפיך. כי כשהגוף קרא לנו בעדינות לא הקשבנו. המשכנו הלאה, התעלמנו, החלטנו שזה שום דבר, החלטנו שמה שיש לנו לעשות עכשיו הרבה יותר חשוב מכאב זה או אחר. אז המשכנו עם הכאב, לקחנו כדורים, ורצנו קדימה. בבוא הזמן הגוף יחזיר אותנו אחורה מטרים רבים לפני נקודת ההתחלה. ההתעלמות הזו אינה משתלמת. בשום צורה ובשום כיוון.

רק להקשיב לגוף. הוא כ"כ חכם. הוא יודע כ"כ יותר מאתנו. זו מתנה שניתנה לנו ואנחנו ממעטים להשתמש בה. בחוכמת הגוף.


ואם זה נכון בצד הפיסי. קל וחומר בצד הנפשי. הגוף שלנו יודע מה נכון לנו לפני שהשכל יודע. לפני שזה מגיע לתובנה שמנסה להפוך את המידע הזה לנגיש לנו.


אנסה להדגים זאת: חברה הזמינה אותי למסיבה. אני חושבת ( בשכל ) שאני חייבת ללכת. היא הגיעה למסיבות שלי. היא השתתפה בשמחות שלי. היא תיעלב אם לא אגיע. אני חייבת להגיע! אבל....אני מאד עייפה....רק החלמתי ממחלה....הנהיגה לשם ארוכה....המסיבה משעממת אותי...לא נכון לי לנסוע

כזה מרחק רק כדי לרצות אותה....אבל היא חשובה לי...החברות חשובה לי...מה אני עושה???

אני נוהגת ( בד"כ...) להקשיב לתחושה הפנימית שלי. מה הבטן שלי אומרת. (אצל כל אחד איבר אחר מדבר אליו ומתאר לו מה נכון...) נכון לי לנסוע או שלא? לנסות להשאיר את השכל מחוץ לעניין. את כל הקונפליקטים והתירוצים שהוא מעלה להשאיר בחוץ. האם הדבר נכון לי? מה הבפנים שלי אומר לי?

ואז לפעול לפי התחושה הפנימית. האינסטינקט של הבטן. זה שכבר התרגלנו להתעלם ממנו. כי הגוף שלנו יודע הכי טוב מה נכון לנו. כשההחלטה מגיעה לראש, לשכל, אז מתחילים התירוצים שהמוח בעמל רב אסף לנו מכל מקום שהוא יכול.

אז לשיקולים השכליים יש תמיד מקום. אבל צריך להיות מודע מתי השכל מחליט ומתי הגוף מדבר. ולהיות קשוב לגוף. אני יודעת משיחות עם אנשים שיש קושי גדול להבין מה הגוף אומר. ומה בעצם לעשות ואיך לפעול. צריך למצוא את המקום הזה של ההקשבה הפנימית. לאמן אותו. להיות מודע אליו.

ובעצם המודעות אליו היא השלב הראשון וההתחלתי.

"להודות על זה שאני יכול להקשיב ללב דרך תגובות הגוף, זוהי ברכה ולא מקום של פחד" קרלוס קסטנדה

פוסטים אחרונים
חיפוש לפי תגיות