כשהמילים אינן מספיקות - כיצד הומיאופתיה יכולה להבין גם מטופלים שאינם מסוגלים לספר את סיפורם?

מאת: מיכל בר־יעקב – מרצה בפעימה

איך מטפלים בתינוק שעדיין אינו מדבר?

איך מבינים ילד עם קשיי תקשורת, אדם עם ירידה קוגניטיבית או מטופל שפשוט מתקשה לבטא את עולמו הפנימי?

אחת השאלות המורכבות ביותר בהומיאופתיה אינה איזו רמדי לבחור – אלא כיצד בכלל להכיר את האדם שמולנו.

לקיחת מקרה היא אבן היסוד של כל טיפול הומיאופתי. לפני שמחפשים רמדי, צריך להבין את האדם.

אבל מה קורה כאשר האדם אינו מסוגל לספר את סיפורו?

דווקא במקרים הללו, ההומיאופתיה מלמדת אותנו להתבונן בדרך אחרת.

לראות מעבר למילים

כבר לפני יותר ממאתיים שנה כתב האנמן באורגנון כי תפקידו של ההומיאופת הוא להיות "המתבונן הבלתי משוחד" (Unprejudiced Observer).

הוא מלמד אותנו לא להסתפק במה שהמטופל אומר.

עלינו להתבונן גם במה שאינו נאמר.

בהתנהגות.

בתנועות הגוף.

בהבעות הפנים.

באופן שבו האדם יושב.

בדרך שבה הוא יוצר קשר.

ובכל אותם פרטים קטנים שמרכיבים את תמונת המחלה השלמה.

לא כל מטופל מספר את סיפורו באותה שפה

יש מטופלים שמספרים את עולמם במילים.

אחרים מספרים אותו בהתנהגות.

יש ילדים שמספרים אותו דרך משחק.

ויש כאלה שמספרים אותו דרך ציור.

ההומיאופת צריך לדעת לקרוא את כל השפות הללו.

מה לימד אותנו ד"ר שנקראן?

ד"ר רג'אן שנקראן הרחיב את רעיונו של האנמן ופיתח את שיטת ה־Sensation.

במקום להקשיב רק לתיאור הסימפטומים, הוא מבקש להגיע לחוויה העמוקה ביותר של המטופל — התחושה הפנימית שממנה נובעים דפוסי החיים והמחלה.

לשם כך פיתח כלים שונים, ובהם גם ה־Doodle — שרבוט חופשי שהמטופל מצייר במהלך התשאול.

הציור אינו מנותח מבחינה פסיכולוגית.

הוא הופך לנקודת מוצא לשיחה, ולעיתים דווקא דרך השרבוט מצליח המטופל לבטא משהו שלא הצליח לומר במילים.

ומה עושים כאשר גם זה אינו אפשרי?

ילדים צעירים מאוד.

ילדים על הרצף.

מטופלים עם לקויות שפה.

מבוגרים עם ירידה קוגניטיבית.

במקרים כאלה גם הדיבור וגם שיטת הסנסציה מוגבלים.

כאן נכנסת ההתבוננות למרכז הבמה.

דינש צ'אוהאן – לתת לילד לספר את הסיפור שלו

ד"ר דינש צ'אוהאן פיתח גישה מרתקת הנקראת Case Witnessing.

במקום לחפש תשובות, הוא מאפשר לילד להביא את עולמו דרך ציורים, משחק, חלומות, פחדים וסיפורים.

המטרה אינה לפרש את הציור.

אלא להבין את העולם שהילד חי בו.

ההומיאופת הופך לעד.

עד לאופן שבו הילד מבטא את עצמו.

ילדה שמציירת רק בתים

אחת המטופלות הייתה ילדה בת תשע עם הפרעת קשב קשה והתפרצויות זעם.

בקליניקה היא כמעט לא דיברה.

במקום זאת היא ציירה שוב ושוב בתים.

כל בית היה שונה, צבעוני ומפורט להפליא.

כאשר ביקשתי שתספר על הציור, היא סיפרה על ילדה שנשארה לבדה בבית לאחר שהוריה שכחו אותה.

מעט מאוד מילים נאמרו באותו מפגש.

אבל בתוך אותן מילים עלו נושאים עמוקים:

• בית.

• יופי.

• נטישה.

• עצמאות.

• צורך בשייכות.

הציור סיפר הרבה יותר ממה שהמילים הצליחו.

ילד שלא הצליח להסביר

מטופל אחר, בן עשר, הגיע עם התקפי זעם קשים וירידה מתמשכת ביכולות הקוגניטיביות.

כששאלתי אותו מה מפריע לו, הוא רק אמר:

"אני לא מצליח להסביר."

ביקשתי ממנו לצייר.

הוא חצה את הדף לשניים.

"זה אני," אמר.

"חצי אחד רוצה לעשות טוב.

וחצי אחד רוצה לעשות רע.

ואני לא יודע למי להקשיב."

ברגע אחד, הציור נתן ביטוי לעולם שלם שלא הצליח לצאת בדיבור.

לפעמים ההתנהגות היא השפה

ילד אחר כלל לא צייר.

הוא הסתובב ללא הפסקה בחדר.

עבר מחפץ לחפץ.

הכניס חפצים לכיסים.

שכח אותם.

לא הצליח להתעכב על שום דבר.

הגננת תיארה בדיוק את אותו דפוס גם בגן.

לא הייתה כאן רק הפרעת קשב.

הייתה דרך שלמה שבה הילד חווה את העולם.

ההתבוננות הפכה להיות הכלי המרכזי שהוביל לבחירת הרמדי.

התצפית – אומנות בפני עצמה

התבוננות אינה רק "להסתכל".

זוהי מיומנות.

מצד אחד, לראות את העובדות כפי שהן.

מצד שני, להיות קשובים גם למה שהמטופל מעורר בנו:

האם הוא נראה אבוד?

שברירי?

דרוך?

מנותק?

זקוק להגנה?

באותה נשימה, עלינו להיזהר שלא לבלבל בין תחושתנו לבין המציאות.

האנמן קרא לזה:

Unprejudiced Observation.

לראות.

מבלי למהר לפרש.

גם תינוק מספר את סיפורו

תינוק אינו מדבר.

אבל הוא מתקשר כל הזמן.

באיזו צד הוא מעדיף לינוק.

איך הוא נרדם.

איך הוא מתעורר.

איך הוא מזיע.

איך נראית היציאה.

כיצד הוא מגיב למגע.

כיצד הוא בוכה.

כל אלה הופכים לשפה.

שפה שהרפרטורי יודע לתרגם לסימפטומים.

להיכנס לעולמו של המטופל

רבי נחמן מברסלב מספר את סיפור "בן המלך שהאמין שהוא תרנגול הודו".

החכם שבא לרפאו לא ניסה לשכנע אותו שהוא איננו תרנגול.

הוא התיישב לידו מתחת לשולחן.

רק לאחר שנכנס לעולמו — הצליח להוביל אותו החוצה.

יש משהו עמוק מאוד במשל הזה.

גם ההומיאופתיה מבקשת תחילה להיכנס לעולמו של המטופל.

להבין כיצד הוא חווה את המציאות.

ורק משם מתחיל הריפוי.

לסיכום

כל אדם מבטא את עצמו בדרך אחרת.

יש מי שמספר.

יש מי שמצייר.

יש מי שמשחק.

יש מי שמתנהג.

ויש מי ששותק.

תפקידו של ההומיאופת הוא ללמוד את השפה שבה המטופל מדבר — גם אם אינה מורכבת ממילים.

כי רק כאשר אנו מצליחים לראות את האדם בשלמותו, אפשר לבחור את הרמדי שתפגוש אותו במקום העמוק ביותר.