שליחותו של הרופא
- מיכל בר־יעקב
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 4 דקות
עיון בסעיף 1 באורגנון מאת ד"ר סמואל האנמן
סעיף 1 בספר היסוד של ההומיאופתיה, ה"אורגנון" (Organon of Medicine), מניח את אבן הפינה הפילוסופית והמעשית של האמנות הרפואית כולה: "שליחותו הגבוהה והיחידה של הרופא היא להשיב את החולים לבריאות, לרפא, כפי שמכונה הדבר". משפט קצר זה, הנראה במבט ראשון פשוט, טומן בחובו למעשה הגדרות מדויקות, עמוקות וחסרות פשרות, המבדילות בין רפואה תיאורטית וספקולטיבית לבין מלאכת ריפוי אמיתית.
הבלבול המושגי: "עבודה" מול "שליחות" (Beruf)
כדי להבין את עומק הכוונה, כדאי להתחיל דווקא מבחירת המילים. האנמן היה פרפקציוניסט בלשונו, ובחר את מילותיו בקפידה כדי למנוע כל עמימות. במקור הגרמני, המילה שבה השתמש היא "Beruf", שמשמעותה ההיסטורית נגזרת מ"Berufung": ייעוד, קריאה פנימית או שליחות.
בהתאם לכך, בפילוסופיה הטיפולית שלו קיים הבדל תהומי בין "עבודה" לבין "שליחות". מצד אחד, "עבודה" (או חובה) מתמקדת בפרקטיקה הטכנית ובפעולת הטיפול עצמה, כלומר "לרשום תרופה" או "לנהל מחלה"; במסגרת זו, אנשים יכולים להיות רשלנים או אדישים לגבי עבודתם. מצד שני, "שליחות" (ייעוד) מחייבת מחויבות פנימית עמוקה, המגיעה מתוך חמלה אמיתית לסבלו של המטופל, כאשר השאיפה הבלעדית היא השגת התוצאה הסופית: הבראתו המלאה של החולה.
מתוך הבחנה זו נבע גם הצורך להוסיף את התארים "הגבוהה והיחידה", כדי להבהיר שבריאות המטופל חייבת לקבל קדימות מוחלטת על פני כל אינטרס אחר. ודאי, לרופא עשויים להיות רצונות אישיים לגיטימיים כמו פרסום, מעמד או צרכים פיננסיים, אך אלו אינם יכולים להפוך לשליחות שלו או להסיט אותו ממנה. כך למשל ציין ההומיאופת ה. א. רוברטס, שמי שמטרתו העיקרית היא אמביציה פיננסית, מוטב שלא יפנה להומיאופתיה, שכן עקרונותיה דורשים נאמנות מוחלטת ללא פשרות. לעומת זאת, מי שמונע מרצון כנה לשרת, יביא למטופליו ריפוי בדרך הבטוחה, העדינה והמהירה ביותר.
מהי "בריאות"?
הגדרת נקודת הייחוס והמצב השלם
מכאן עולה השאלה המרכזית הבאה: מהי בעצם "בריאות". ההנחיה "להשיב את החולים לבריאות" מבוססת על הנחת יסוד דרמטית בנוגע למהותה. בריאות איננה הגדרה קלינית שרירותית או ממוצע סטטיסטי, אלא מצבו הטבעי, הראשוני והשלם של האדם הספציפי.
מתוך כך ניתן לזהות שלושה עקרונות מרכזיים המגדירים את משמעות הבריאות. ראשית, "מצב הבריאות הקודם" (Former state of health) ) משמש כעוגן: מאחר שבריאות היא אינדיבידואלית לחלוטין, סמואל האנמן ( מייסד ההומיאופתיה ) מבהיר שהמטרה אינה להמציא בריאות חדשה, אלא לזהות את הסטייה מהמצב הקודם של הבריאות ולהחזיר את האורגניזם אליו. לפיכך, הרופא נדרש להתמקד אך ורק בסטיות הללו מנקודת המוצא הבריאה של המטופל.
שנית, נדרשת שלמות פיזית, מנטלית ורגשית אופטימלית: אדם נחשב בריא באמת רק כאשר הוא מוחזר לרמה האופטימלית שלו בכל שלושת המישורים הללו, הפיזי, המנטלי והרגשי. במילים אחרות, חזרה לבריאות דורשת שיפור ניכר בתחושת הרווחה הכללית ( wellbeing) של האדם.
שלישית, ולא פחות חשוב, עדות נוספת לחזרה למצב בריאותי שלם היא עמידות ויציבות מפני מחלות: היעדר הישנות ( relapse) של תלונות כרוניות, לצד ירידה ניכרת בתדירות ובעוצמת המחלות החריפות שבהן המטופל נתקל.
שלילת "המצב המפצה" ודיכוי הסימפטומים
הבנת הבריאות כמצב שלם וראשוני מובילה בהכרח לגבול ברור בין ריפוי אמיתי Cure) ) לבין דיכוי (Suppression ) או "מצב מפצה" (Compensated State).
כך, למשל, ביחס לאשליית הריפוי הכירורגי: הרפואה הקונבנציונלית נוטה להגדיר כריתת איברים חולים, כמו שקדים, אפנדיציט או רחם, כ"ריפוי". אולם האנמן מבהיר שהסרת איבר עם פתולוגיה אינה פותרת את המצב החולני הדינמי, אלא בסך הכול יוצרת מצב מפצה חלופי. במקרה כזה, האדם לא הושב לבריאותו המקורית והשלמה.
באופן דומה פועל גם דיכוי סימפטומים: טיפולים תרופתיים כרוניים לבעיות כמו יתר לחץ דם, בעיות לב או בלוטת התריס, מנהלים את הסימפטומים לכל החיים, אך מלווים בתופעות לוואי. דוגמה נפוצה נוספת היא מתן אנטיביוטיקה לנזלת חריפה או כאב גרון קל, שמוביל לעיתים קרובות להתפתחות של דלקות אוזניים או שיעול כרוני ואסתמה, תהליך המוגדר כדיכוי ולא כריפוי.
מדוע בחר האנמן במונח "רופא" ולא "הומיאופת"?
נקודה נוספת המחדדת את עומק גישתו נוגעת לבחירת המינוח עצמו. למרות שהאנמן עמד בפני התנגדות עזה מצד הממסד הרפואי של זמנו, הוא סירב לשנות את המילה "רופא" ( Physician) ל"הומיאופת" בסעיף זה.
הסיבה לכך עקרונית: מהות הטיפול ומטרתו אינן משתנות בהתאם לשיטה הטיפולית. כלומר, לא משנה באיזו אסכולה המטפל מחזיק, הכוונה הטיפולית חייבת להיות זהה. יתרה מזאת, האנמן לא שאף להקים כת רפואית מבודדת; הוא האמין שגילוי "חוק הדומים" Law of Similia) ) הוא אמת מדעית אוניברסלית, שסופה להתקבל על ידי הקהילה הרפואית כולה.
לרפא את "החולה" (The Sick), ולא את "הקונסטיטוציה"
מתוך אותה תפיסה עקרונית נגזרת גם ההבחנה הבאה: האנמן מדגיש שמושא הטיפול של הרופא הוא האדם החולה, ולא המחלה או הפתולוגיה המבודדת. שכן תהליך המחלה מתחיל ברמה עמוקה בהרבה לפני שהתסמינים הפיזיים הופכים גלויים, והוא משתנה מאדם לאדם. לפיכך, כדי לרפא, יש להתיר את התהליך החולני הייחודי מהסוף להתחלה (unwind the process ו ) לתת מענה לרגישות הבסיסית (susceptibility ( של המטופל.
עם זאת, האורגנון מנפץ תפיסה שגויה ונפוצה מאוד בהומיאופתיה המודרנית: הבלבול בין טיפול באדם לבין "טיפול קונסטיטוציונלי". מטפלים רבים נוטים להתעלם מתסמיני המחלה המידיים לטובת התמקדות בלעדית במאפיינים מנטליים ואישיים של המטופל. ואולם האנמן מעולם לא הנחה לטפל ב"קונסטיטוציה". מבחינתו, לטפל ב"אדם החולה" פירושו לבחון כל מקרה כמחלה ייחודית ואינדיבידואלית, כאשר יעד הטיפול נותר תמיד "הסטייה מהבריאות הקודמת".
הצניעות המקצועית מול תיאוריות ריקות
לבסוף, ובהמשך לאותו קו מחשבה, בהערת השוליים המפורסמת לסעיף 1 יוצא האנמן בביקורת חריפה נגד רופאים המבזבזים את זמנם ומרצם על פיתוח היפותזות מורכבות וספקולציות לגבי המקורות הנסתרים של החיים והמחלות. הוא מגנה את השימוש במילים מעורפלות וביטויים מפוצצים, שמטרתם להדהים את הבורים, בזמן שהעולם החולה משווע לעזרה.
לסיכום, האנמן קורא לרופאים לנטוש את היוהרה, להכיר במגבלות הידע האנושי לגבי סיבות נסתרות שנותרות תמיד חבויות, ולהתמקד בצניעות אך ורק בעשייה קלינית מבוססת תוצאות, שנועדה באמת לעזור ולרפא.
ביבליוגרפיה
Bahita M. Dr. (2013) Lectures on Organon of Medicine Vol 1. Hpathy publishers, India.
Close S Dr.( ) The Genius of Homeopathy, Lectures and essays on Homeopathic philosophy, B.Jain Publishers (p) LTD, New Delhi. Reprint 1997.
Kent J.T. A.M. M.D, (1900) Lectures on Homeopathic Philosophy, B.Jain Publishers (p) LTD, New Delhi. Reprint 1995.
O’reilly W.B. Ph.d. (1996) Ed. and annotated Hahnemann S. (1810) The Organon of Medicine sixth edition., Birdcage Books California.
מיכל בר-יעקב, RCHom, הומאופתית קלאסית, מטפלת בקליניקה במודיעין ובאונליין. מלמדת הומאופתיה קלאסית והכשרה מתקדמת במכללת פעימה, ועורכת כתב העת המקצועי 'זמנים הומאופתים'.
תגובות