top of page

מאמר

טיפה במים_edited.jpg

גם בעלי חיים יכולים להיעזר בהומיאופתיה – הסיפור של בוני

דנה כהן
5 באוג׳
זמן קריאה 3 דקות

עודכן: 11 באוג׳

יש אנשים שנכנסים לחיינו ומשנים את מסלול החיים שלנו.

אצלי זה היה כלב.

קראו לו בוני.


גם בעלי חיים יכולים להיעזר בהומיאופתיה – הסיפור של בוני

כילדה, לא הייתי מסוגלת לעבור ליד כלב עזוב בלי לרצות לקחת אותו הביתה. אהבתי בעלי חיים בכל ליבי, אבל בוני היה אחר. היה בו משהו מיוחד – עקשן, דומיננטי, מלא אופי, כזה שתמיד היה ברור שיש לו דעה משלו.

הוא הגיע אלינו כשהייתי בת תשע, והפך לחלק בלתי נפרד מהמשפחה.

השנים חלפו.

אני גדלתי, ובוני הזדקן.

ואז, יום אחד, הכול השתנה.

"אין יותר מה לעשות"

בוני היה כבר בן כ-13 כשהתחיל להרגיש רע.

הוא הפסיק ללכת. כבר לא הצליח לעלות במדרגות.

אפילו בצרכיו התקשה לשלוט.

לאחר סדרת בדיקות אצל כמה וטרינרים אובחנה אצלו צהבת קשה, ללא סיבה ברורה.

ההמלצה שקיבלנו הייתה קשה מנשוא:

להרדימו.

אמרו לנו שזה הדבר הנכון עבורו. אבל אנחנו פשוט לא היינו מסוגלים לוותר.


הפגישה ששינתה את חיי

דרך מכר הגענו להומיאופת.

האמת? לא באמת ידענו מהי הומיאופתיה.

הגענו בעיקר כי הרגשנו שאין לנו כבר מה להפסיד.

מה שהפתיע אותי לא היה דווקא הטיפול.

אלא השיחה.

במשך זמן ארוך ההומיאופת שאל שאלות שלא העלה בדעתי שמישהו ישאל על כלב.

לא רק מה המחלה. אלא איך הוא מתנהג. מה השתנה. מה מאפיין אותו. איך הוא מגיב. מה האופי שלו.

זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי גישה שלא ניסתה לטפל רק במחלה – אלא בבוני.


כלב גולדן רטריבר שוכב על שמיכה רכה, מבט עייף ועצוב באור חם.


ואז קרה משהו שלא אשכח לעולם

בוני קיבל רמדי הומיאופתית.

בימים שלאחר מכן התחלנו לראות שינוי.

לאט לאט המבט העכור בעיניים התחלף במבט חי.

הכוחות חזרו. הוא התחיל לקום. ללכת.

להיות שוב בוני.

הוא המשיך לחיות איתנו עוד כמעט ארבע שנים, עד שנפטר בגיל 17 מזקנה.

זו הייתה החוויה שגרמה לי להבין שאני רוצה ללמוד הומיאופתיה.

ומאז אני עוסקת בה כבר שנים רבות.


האם אפשר לטפל בהומיאופתיה גם בבעלי חיים?

בהחלט.

למעשה, הטיפול בבעלי חיים דומה מאוד לטיפול בבני אדם.

גם כאן לא מטפלים רק בשם המחלה. מטפלים בבעל החיים.

כל כלב, חתול או סוס הוא עולם בפני עצמו.

יש בעלי חיים פחדנים ויש אמיצים.

יש כאלה שתלויים מאוד בבעליהם, ויש עצמאיים.

יש רגועים ויש עצבניים.

יש כאלה שמקנאים, ויש כאלה שמסתדרים עם כולם.

כל המאפיינים האלו חשובים בבחירת הרמדי.


אבל הרי הם לא יכולים לספר מה הם מרגישים...?

נכון.

ולכן התשאול מתבצע מול הבעלים.

אני שואלת שאלות רבות:

  • מה השתנה בהתנהגות?

  • ממה הוא מפחד?

  • איך הוא מגיב כשכואב לו?

  • מה הוא אוהב?

  • מה מקל עליו?

  • מה מחמיר?

לא פחות חשוב מכך – להתבונן.

לפעמים הדרך שבה הכלב עומד, מזיז את הזנב או בוחר מקום לשכב בו מספרת סיפור שלם.


להכיר את הטבע של בעל החיים

כשמטפלים בבעלי חיים חשוב להכיר גם את התנהגותם הטבעית.

למשל, יש גזעי כלבים שמריירים באופן טבעי.

במקרה כזה, ריור אינו סימפטום חריג.

לעומת זאת, אם כלב שבדרך כלל אינו מרייר מתחיל לעשות זאת – זה כבר יכול להיות פרט חשוב בבחירת הרמדי.

גם כאן, כמו אצל בני אדם, ההקשר הוא הכול.


מה אנחנו יכולים ללמוד מבעלי החיים?

במשך אלפי שנים בני האדם ובעלי החיים חיים זה לצד זה.

אנחנו מלמדים אותם, והם מלמדים אותנו.

כל מי שחי עם כלב או חתול יודע שהם אינם "רק חיות".

יש להם אופי. העדפות. פחדים. שמחות. דרכי תקשורת.

ואולי זו בדיוק הסיבה שגם הם יכולים ליהנות מטיפול שמתייחס אליהם כאל יצורים שלמים, ולא רק אל המחלה שממנה הם סובלים.


תודה, בוני

לפעמים אני חושבת שאילולא בוני, לא הייתי הופכת להומיאופתית.

הוא היה המטופל הראשון שבזכותו גיליתי דרך טיפול שלא הכרתי.

והוא גם זה שלימד אותי שיעור חשוב:

לפעמים, כשנדמה שאין יותר מה לעשות, דווקא אז כדאי להמשיך לחפש דרך אחרת.

 

תגובות


bottom of page