לא אוכל להתחיל מאמר זה מבלי להזכיר את כלבי בוני, אשר בזכותו הגעתי להומאופתיה. 

מסתבר, שגם לכלבים ולחיות יש תפקיד ממשי בחיינו, מלבד משחק שעשוע וחימום הרגלים 

בחורף, ולראייה הסיפור על בוני: 

​

בוני היה אחד מיני כלבים שאספתי ברחוב. הייתי ילדה חיה, נושמת ואוהבת חיות בכל ליבה, אך בוני היה מיוחד בשל אופיו העקשני והדומיננטי. בוני הצטרף למשפחתנו כשהייתי בת 9 והיה לחלק בלתי ניפרד מהמשפחה, בעל דעות והעדפות אישיות ברורות. 

חלפו שנים, כלבים באו והלכו, אני התבגרתי ובוני החל להזדקן. יום אחד (כשהוא בן 13 בערך) מצבו החל להידרדר, לאחר בירור מקיף אצל מספר וטרינרים אובחנה צהבת קשה ללא סיבה ידועה. באותם ימים בוני כבר לא יכול היה ללכת, היינו צריכים לשאת אותו במדרגות ואף בצרכיו הוא כבר לא הצליח לשלוט. גורלו כמעט נקבע. ההמלצה - לגאול את בוני מייסוריו. בשל חוסר יכולת לשאת את הבשורה, לא התייאשנו והמשכנו לחפש  עזרה לבוני, וכך ע"י המלצה חמה של מכר הגיע בוני לטיפול הומאופתי. כשהגענו לטיפול היינו מיואשים ועם המון ספקות. מה זה בכלל הומאופתיה? הצליל נשמע מוכר, אך הרגשנו שהכול כבר נוסה. 

זמן הפגישה הארוך, התשאול העמוק והכוללני וההתייחסות השונה גרמו לי להבין כי הפעם מדובר בגישה אחרת לגמרי. משהו שבהחלט לא הכרתי קודם... בוני קיבל את התרופה וכמו בדרך נס, אפשר היה לראות כמעט מיד איך הצהבת נעלמת מעיניו ואיך אט אט תוך מספר ימים בלבד, כלבינו שב אלינו עם מבט נקי בעיניו. בוני חי עוד כ - 4 שנים לאחר האירוע ומת בגיל 17 מזקנה. חוויה זו השאירה בי רושם עמוק מאד והיא זו שהביאה אותי ללימודי ההומאופתיה. כאשר במהלך השנים, טופלתי בהומאופתיה בעצמי.

 

על בסיס סיפור זה, אני פונה לספקנים שבינינו הטוענים, כי הריפוי ההומאופתי הנו עניין פסיכולוגי בלבד, התלוי באמונה ותו לו. היות וסיפור זה ועוד סיפורים אחרים מוכיחים כי לתוצאות הריפוי ההומאופתי אין כל קשר לאפקט פלצבו.

 

קצת על ההיסטוריה של חיות הבית:

החיות הפכו למרכיב בלתי נפרד מחיי היום יום שלנו, ובכל פעילויות חיינו הם נוטלים חלק חשוב ,(מתוצרת חלב ועד חריש בשדה)  אך הדברים לא היו נראים כפי שהם היום, אלמלא בני האדם החלו לפני אלפי שנים לביית חיות לצרכיהם השונים. 

הכלב, חיית המחמד האולטימטיבית, מקורה בזאב החי ביערות. חושיו הטבעיים העיקריים: ראיה, שמיעה וריח שירתו אותו נאמנה והיו מפתח להישרדותו בטבע. היום בעקבות תהליך הביות משמשים חושיו של הזאב הקדום (הכלב) את בני האדם בציד, נחייה, שעשועי מרוצים ועוד. במהלך השנים  הפכו הזאבים במחיצת בני האדם להכלאות שונות של כלבים אשר פותחו כזנים חדשים בעלי תכונות רצויות וכך הפכו לזנים חדשים בהתאם לציפיות האדם. האינסטינקטים הטבעיים הוסתרו, והפכו לאינסטינקטים חבויים אשר משמשים אותם בעיקר לשעשוע ומשחק (רדיפה אחרי חפצים, חפירת בורות, לעיסת חפצי הבית...). השאלה היא באיזה עוצמה היום זורמים אותם אינסטינקטים בעורקיהם? רוב הכלבים מסתירים את טבעם האמיתי ומוותרים על החופש בכדי להצטרף ללהקת האדם. ועל זה כתב דארווין "במוצא המיניים" על הכלב "כמעט אין לפקפק שאהבת האדם נעשתה לאינסטינקט אצל הכלב". 

​

מחיצתם של חיות הבית בקרבת בני האדם, השאירה ומשאירה חותם על חיות הבית. שהייה מרובה במחיצתנו לאורך שנים רבות, השפיעה והקנתה להם תכונות אנושיות חדשות שלא היו ניתנות להיראות אם היו חיים בטבע. 

​

חיית הבית לומדת מבני ביתה מנהגים חדשים ואף מתאימה את עצמה לבעליה. הדבר מתרחש בהתאמה למבנה הבסיסי של אותה חיה. (לדוגמא, התנהגותו הבסיסית של החתול המבוית שונה מהתנהגותו של הכלב המבוית). השהייה בקרב בני האדם גרמה לשינוי מהותי באופייה של החיה. השינוי כבר כל כך עמוק ועובר בתורשה -  בעל החיים כבר נולד עם תכונות אופי בסיסיות המשותפות גם לבני האדם.

אך ישנן תכונות בסיסיות שאינן משתנות למרות שינויי בתי הגידול של הכלב. כלב שנולד בדיר כבשים וגדל איתם ביחד מפתח מראה ופרווה כשל כבש ומתנהג כמו חלק מלהקת כבשים. אך תכונתו הבסיסית, נאמנות למנהיג הלהקה תתקיים בכל מצב, ותכונה בסיסית זו אינה משתנה.

 

טיפול בהומאופתיה בחיות הבית:  כפי שנאמר, מחיצתם של החיות לאורך השנים בחברת בני האדם, יצרו אצל החיות מאפיינים אנושיים. לכן אפשר לראות בברור כי לחיות הבית בהחלט יש מאפיינים משלהם. אפשר לראות כל אחד מהם כאינדיבידואל. לכל אחד מהם יש מאפיינים ייחודים: אהבות, פחדים, הרגלים ועוד. לכל בעל חיים יש את האופי המיוחד שלו. לדוגמא: כלב המתנקם בבעליו על שהשאירו לבד וגורם לנזקים בבית. לכן, טיפול הומאופתי בחיות אינו שונה כמעט מבני האדם, היות והטיפול ההומאופתי הנו אינדיבידואלי המתייחס לכל המאפיינים ולא רק לבעיה הספציפית. 

​

ככלל, בכדי לטפל בחיות אנו צריכים לדעת היטב את התכונות הבסיסיות של אותה חיה, את הטבע שלה, ולדעת לקרוא את סימני גופה. כדי לא להתייחס למאפיינים טבעיים מסוימים כאל משהו חולני שצריך לרפא. לדוגמא: כלב הבוקסר ידוע בכך שהנו מרייר המון באופן טבעי, לכן אל לנו להתייחס לסימפטום זה בכלב מסוג זה. אך אם כלב מסוג אחר יסבול מתופעה זו, זה בהחלט יילקח בחשבון, וייחשב לסימפטום חולני. או כפי שנאמר, אי אפשר לקחת נאמנות כמאפיין אינדיבידואלי מכיוון שזו תכונה הנמצאת בבסיס כל הכלבים כמו גם אינסטינקטים מסוימים. לדוגמא: כמה סיבובים במקום לפני שהם נשכבים. אך יחד עם זאת יש לשים לב לסימני הגוף של אותה חיה. היות והם משקפים לנו את מצבה הכללי או הספציפי של החיה. לדוגמא: קשקוש זנב מעיד על שמחה, זנב בין הרגלים מעיד על עצב, פחד או מחלה, חתול עצבני מזיז את זנבו בתנועות קצרות מצד לצד. 

 

על הקשר הדו סיטרי בין האדם לחיה ובין החיה לאדם, אנו מוצאים בספרו של אנטואן דה סנט - אכזופרי המטיב לתאר בספרו "הנסיך הקטן" את מערכת היחסים המורכבת בין האדם לחיה ועל האילוף. בקטע זה, מסביר השועל לנסיך הקטן למה כדי לו לאלפו:  

"חיי חדגוניים מאד. אני צד תרנגולות, ובני האדם מבקשים לצוד אותי. כל התרנגולות דומות זו לזו וכל בני האדם דומים זה לזה. על כן חיי משעממים כה. אך אם תאלפני, יאורו חיי כאלו זרחה לי השמש. או אז אכיר את קול פעמיך ואדע להבחין ביניהם ובין כל הצעדים האחרים. צעדיהם של האחרים מבריחים אותי אל מחילות העפר. ואלו צעדיך אתה יהיו באזני כקול נגינה אשר תעיר אותי לצאת ממאורתי."

​

אני ממליצה בחום להשתמש ביכולת המופלאה של ההומיאופתיה גם לריפוי בעלי חיים.

 

מקורות מידע :

קלטת כלבים - BBC. 

דארוין - "מוצא המיניים" 

אנטואן דה סנט - אכזופרי - הנסיך הקטן. 

 

דנה כהן, מרצה בפעימה-מכללה להומיאופתיה קלאסית

050-8455955